תוחלת חיים, איכות חיים והשפעת הכוח היצירתי 

כבני אדם, אנחנו מתוכנתים לחיים. אנחנו בנויים כך שנקדש את החיים, ככל יכולתנו, למרות שבהרבה מקרים והזדמנויות ניתן לראות כיצד בני אדם פוגעים בעצמם ובחבריהם – בני אדם אחרים, תוך הבעת חוסר כבוד לערך החיים. הדבר קורה גם במקומות שאמורים יותר מכל לסייע בשמירת החיים, כמו במקומות בהם עוסקים ברפואה, למשל, מקומות בהם שהיתי לא מעט שנים בתהליכי הלימוד וההכשרה שלי.
יש סיפור קטן, עצוב וקצת שמח, שאני נוהג לספר מפעם לפעם, שיכול להמחיש מעט את המפגש בין איכות החיים ואורך החיים, והמתח הקיים ביניהם, לכאורה.
בתקופה בה עבדתי במחלקה אונקולוגית ליוויתי מספר מטופלים באופן אישי. אחד המטופלים שעמו נוצר קשר היה איש חביב בשנות ה50-60 לחייו, עם מחלה שהתבררה בהמשך כסופנית. היה זה איש שחברי הצוות חיבבו אותו, לא עשה בעיות וקיבל את כל הטיפולים בהבנה ואף בחיוך. למרות הטיפולים מצבו הלך ודעך ומחלתו איימה להכריע אותו. במשמרת ערב נקראתי בבהילות לבדוק את מצבו וראיתי שאכן מצבו קשה ושהוא מתקשה לנשום ונאלץ להיעזר במסכת חמצן. מה שחזיתי בחדרו היה דבר שלעולם לא אשכח. ברקע התנגנה יצירה של מוסיקה קלאסית אותה הוא אהב. מכונת החמצן הרעישה והפריעה לו להקשיב ולהתענג על המוסיקה שאהב ולכן הוא הסיר אותה והרחיק את מסכת החמצן הרחק מפניו, דבר שגרם לירידת חמצן בגופו ולהחמרה במצבו. נוצר עימות בינו ובין משפחתו או חברי צוות, מכיוון שלראשונה מאז שהכרנו אותו, הוא הפסיק להיות נחמד, הפסיק לשתף פעולה והתעקש על דבר אחד – על המוסיקה שאהב. שוב ושוב הוא הסיר את מסכת החמצן שהיה מי שניסה להחזיר לו, כביכול על מנת "להאריך" את חייו. לבסוף הוא ניצח והצוות הפסיק להיאבק בו. האיש, שהיה על ערש דווי גם כך, בחר לסיים את חייו עם חיוך של עונג מהמוסיקה שאהב. הוא בחר להעדיף את מה שאהב על פני ריצוי הסובבים אותו, אולי לראשונה בחייו. הוא בחר בחיים, רגע לפני שסיים את החיים.
סיפורו של אותו איש  יקר השפיע עליי וגם הכביד עליי זמן מה, ובהמשך הוא נשאר בתודעתי כדוגמה וכסמל לדרך התייחסות לחיים בהווה, לאיכות החיים אל מול כמיהת הארכת החיים, הקיימת בכל אדם.
כאשר הכמיהה להארכת החיים נובעת בעיקר מפחד המוות, אנו מתחילים ליצור לעצמנו קשיים ובעיות. כל דבר שנובע בראש ובראשונה מפחד צומח ללא שרשים בריאים. אכן רצוי וטבעי שאדם לא יחפוץ  למות ואף שיפחד מהמוות. יחד עם זאת, אני חושב שספירת הימים וספירת השנים יכולה להפוך לשגויה, אם אנו רואים במוות דבר מה מיתולוגי מדיי, חשוך מדיי ואסור מדיי. כשאנו נבעתים מהמוות אנחנו הופכים אותו למושג חזק מדיי ומשפיע מדיי, ואז אנו גם מתנהגים כמו חיות במנוסה תמידית, מנוסה מפני גורלנו הבלתי נמנע. חיי מנוסה הם חיים בעלי איכות ירודה למדיי.
כאשר הכמיהה להארכת החיים נובעת בעיקר מהתשוקה לחוות יותר, לעשות יותר, להגיע ליותר מקומות, להגשים יותר חלומות ולממש יותר פוטנציאליים, כי אז אנו מייצרים לנו חיים איכותיים יותר ובריאים יותר. המוות הוא גבול בריא שתוחם את חיינו ונותן להם מתח של דחיפות לעשות את הדברים בהקדם, כי יתכן ולא יהיה אפשרי לעשות הכל, גם מחר או מחרתיים. התעלמות מהגבול הזה היא זו שיוצרת לבסוף חיים עם איכות נמוכה יותר, חיים של פחד מאי וודאות, חיים פחות בריאים וכנראה, בסופו של דבר, גם חיים קצרים יותר, לפחות בחלק מהפעמים.
אם נצא מנקודת הנחה שבתום חיינו אנו יכולים להתבונן במהלך החיים שחלפו ולמדוד את מה שהתרחש, נראה לי שאחד הדברים הפחות חשובים למדידה יהיו "כמה שנים חיית". השאלה היותר מהותית תהיה "מה עשית עם עצמך בשנים האלה", או – "כמה פעמים בחייך מצאת שמחה אמיתית וריפוי אמיתי", או – "כמה פעמים בחייך חשת מימוש עצמי, אהבה וסיפוק" או אולי  - "עד כמה אתה חש שהצלחת להביא את הייחודי שבך לצורת שירות לסביבתך?". ניתן לנסח שאלות דומות למכביר כדי להעביר את המסר.
הפחד מהמוות, שגורם לאנשים לחפוץ להיות בריאים "בכל מחיר", גורם להם לעשות כמעט כל דבר שמישהו יאמר, אי פעם, שנחשב כ"בריא". הפחד הזה גורם למרדף בלתי פוסק אחרי מוצרי ושיטות בריאות, ללא כל קשר למה שהאדם היחיד באמת זקוק לו, לשם חיים בריאים. האדם שרודף אחר עוד ימי חיים באופן כפייתי אינו מסוגל להאזין לגופו ולצרכי הבריאות האמיתיים שלו. הוא ינסה להנציח את נעוריו ולהסתיר את סימני התבגרותו, הוא ינסה להחליף בכוח את הרגלי התזונה שלו אך לא יהיה מוכן לעבור תהליכים ממושכים של שינוי, מכיוון שאלה ידרשו ממנו להקדיש זמן, תשומת לב ורגשות, בעודו משוכנע שמוטב לעשות דברים מהירים וקלים יותר, שלכאורה יאריכו את חייו.
למרות שלא ניתן להימלט מפחד המוות, ניתן לשנות את מינונו ועוצמתו על ידי התמקדות באיכות החיים. חיי נצח אמיתיים קיימים בהווה, למרות שלא פשוט להסביר את זה או להבין את זה. אומר זאת שוב – חיי נצח נמצאים בהווה ורק בהווה. בזמן זה, בשעת הרגע הזה, בו הנך קורא את המילים האלה, הנך שותף, אם תרצה לחוש בכך, בחוויית נצח. אין לדעת מה יקרה בעוד כמה דקות ואולי אין זה כל כך משנה. מה שמשנה הוא לדבוק ברגע הנוכחי, לנשום אותו, לעשות ממנו את המקסימום ולחוות בתוכו חווית נצח. הדבר יכול להתרחש במהלך מעשה אהבה, במהלך התמסרות לדבר מה שגורם לחוויה חיובית, במהלך יצירה אינטואיטיבית בה אדם בורא באמצעות רגשותיו ללא ביקורת ובמהלך רגעים אפשריים נוספים. הנצח נמצא כאן ועכשיו. אין זה פשוט להשיגו אך זה בהחלט אפשרי. למי שרוצה להאמין בכך אוסיף וארחיב שככל הנראה חווית הסופיות שלנו, כעת, הינה אשליה שלא ניתן לנפצה כמעט, במהלך החיים. חווית הסופיות נעלמת ברגעים מיוחדים כפי שהזכרתי לעיל. ברגע שאדם חש איחוד ומלאות רגשית, ברגע שאדם חווה חווית אהבה עמוקה וחווית שמחה טבעית, הוא הופך באותם רגעים לנצחי. חווית הסופיות נעלמת ממנו לחלוטין וזהו ככל הנראה חלק מהקסם של הדברים הטובים האלה, בחיינו.
איכות חיים היא האתגר האמיתי של האדם והיא למעשה גם הסוד והיסוד לאריכות חיים. כשאדם מתעקש על איכות חיים ודבק בכך, הוא לומד במהרה שאין איכות חיים ללא אהבה עצמית. הוא לומד להרחיק מעצמו כל מה שמפריע או מצר את צעדיו, הוא לומד להזין את גופו במה שגורם לו להרגיש נעים עם עצמו והוא לומד ליצור מערכות יחסים נעימות יותר ובריאות יותר. הקפדה על איכות חיים משמעה גם חיים עם פחות לחץ, פחות מרוץ ופחות תחרותיות. הקפדה על איכות חיים משמעותה להפסיק למדוד את אורך החיים ולהתחיל למדוד את מספר אירועי השמחה, האהבה והסיפוק, המתרחשים ביום, שבוע, או חודש.
כשנחזור באהבה אל המקור שממנו נבראנו (או שמא – בראנו את עצמנו) וכשנגלה שאין בכך שום כאב, שום צער ושום פחד, נגלה גם, לבטח, שמה שהיה חשוב בחיינו הוא מה שעשינו, במי נגענו ועד כמה היינו אמיצים בתקופה זו. היום, עכשיו ובעוד כמה דקות, אלה הרגעים הקריטיים ביותר בחיים בהם ניתן ליצור מציאות טובה יותר, מתפשרת פחות על מה שחשוב ומתפשרת יותר היכן שהגיעה השעה להפסיק עימותים מיותרים.